גאר, בחור צעיר מן העיירה הקטנה באליבג שבאירלנד, עוזב את הבית. מחר בבוקר, יעלה על מטוס וייסע למצוא עתיד זוהר ואמיץ, רחוק מכאן – באמריקה. זה יקרה מחר. הכ ליהיה אחרת מחר. כי הרי נמאס כבר מהכפר הקטן, מהאנשים הקטנים,מחנות המכולת הקטנה של אבא, מהבית הזה, מהשתיקות בארוחות הערב, ממשחקי הדמקה עם הכומר כל לילה. אבל הערב, הערב האחרון, הוא מוצף בתמונות, קולות וזיכרונות שקשה להשתחרר מהם: הנערה המתוקה קייט, אהובת נעורים שהתחתנה בסוף עם רופא; לילות של שיטוטים בעיר עם הבחורים, עסוקים בניסיונות לעשות רושם על הנערות ולהתרברב בכיבושים; רגע מאושר אחד מזמן, בילדות, באגם, כשאבא השתקן והמרוחק היה לרגע כמעט קרוב, כיסה את גאר הקטן במעילו ושר פזמון נושן על אהבה רחוקה.
אנו צופים במחזה דרך עיניו של גאר, אותו מגלמים על הבמה שני שחקנים: האחד הוא הפומבי, זה שאותו רואים כולם, איתו מדברים. השני הוא קולו הפנימי, הבלתי נראה, המצפון, המחשבות הכמוסות.
ממה בורחים ולאן הולכים? שואלים הקולות האלה, החרישיים, הקולניים, החיצוניים והפנימיים, המתגעגעים והמייחלים. "אני לא יודע", אומר גאר בסוף המחזה הזה, שהוא מעין קינה ענוגה על סוף הנעורים.
