בנם של גנן ושל פועלת בבית חרושת, עזב את בית הספר התיכון בתום שנת הלימודים הראשונה, לאחר מספר עבודות שונות ומשונות שממרביתן פוטר בטענה "אי התאמה" זכה, בגיל 18, במילגה ללימוד בראדא (האקדמיה המלכותיתלאמנות הבמה).
לאחר הכשרה של שנתיים, הופיע על הבמה פרק זמן קצר ביותר, כארבע חודשים, ועז את התיאטרון. את העשור הבא בחייו הקדיש לספרות, (על גניבת ספרים ישב חצי שנה בבית הסוהר). בראיון שנתן ב- 1964 לבי.בי.סיסיפר, שכתב ספרים לפני מחזהו הראשון, אך גילה שהצד הטוב שבהם היו קטעי הדו-שיח ובשלבו את יכולת הכתיבה שלו ואת אהבתו לתיאטרון כתב את מחזהו הראשון: "מארחים את מר סלואן"
המחזה זכה בפרס הביקורת האנגלית בשנת 1964 והוכתר בתואר המחזה הטוב ביותר של השנה, בראש ובראשונה בזכות השנינות וכושר ההמצאה של מחברו. אלא שיש להניח שגם נימוק נוסף היה לנגד עיניהם של חבר השופטים שכן, בניגוד למחזותיהם של וסקר, פינטר, אוסבורן ואחרים, אין ג'ו אורטון נרתע מלהעלות גם את החריג ויוצא הדופן במסוויה של מהתלה, אין הוא מותח ביקורת גלויה או מוסווית על גיבוריו ואין בו שום "להט" דרשני או מהפכני.
בכך טמונים מקורותיו וגם עוקצו של המחזה. הצחוק מכסה על הכל, התמימות מציגה גם את המכוער והדמיוני עם זאת את קויה העיקריים של תמונת העולם מוכר היטב לכולנו.
