"אושוויץ היא באמת! שם למדתי כל מה שאני צריך לדעת על עצמי. שם אני, פיטר זינגר, נולדתי, ואתה סטפן גוטמן, הבאת אותי לעולם."
זינגר, סטפן, מאניק, גאילונס והאחרים הינם רק הדמויות של גורלות, מעין היקש מן הפרט אל הכלל. מה שהתחולל במחנות הריכוז הוא חלק מן המסגרת האנושית, כאשר התליינים כמו גם הקורבנות – הינם בני אדם רגילים ולא יצורים מיתיים, ואף כי התפיסה השנייה אין בה כדי להקל על הניצולים משום שהיא מאלצת אותם להודות כי בשר ודם הם שעוללו להם את הזוועה, זוהי התפיסה המובילה את פיטר זינגר בסופו של דבר להתפייס עם זהותו האבודה.
"כשמישהו בונה מפעל תעשייה בגודל חצי יבשת ומעסיק צוות של אלפים רק כדי להפוך אותך לסבון, קשה לקחת ברצינות את מושג הקידמה. אבל צריך להמשיך לנסות". (זינגר)
