נערה בודדה ושני נערים שאיבדו את משפחותיהם במלחמה, מוצאים מקלט בחדר של בית הרוס בלנינגרד הנצורה. עד מהרה מתברר שאין מנוס מניתוק צלעות המשולש הבלתי שגרתי שנוצר: הנערים מתגייסים לצבא, והנערה הוכלת לעבוד בבית חולים.
בפגישה שלאחר המלחמה, מתגלה שהעמידה המתמדת מול המוות, אם בשדה הקרב ואם בבית החולים, הפכה את הילדים שעל סף ההתבגרות לאנשים צעירים, החולמים חלומות מרוממים לגב יעתידם: להיות בונה גשרים, להיות משורר מופלא, להיות רופאה- חוקרת. בשלב זה חייבת גם המלחמה על האשה הנכספת לבוא לכלל הכרעה. למרות הרעות של שני הגברים, מתפתח ביניהם עימות חריף, שבסופו זוכה האחד בנערה והשני נוסע למרחקים.
הפגישה האחרונה של הצעירים המבטיחים, הנערכת כעבור שנים רבות, היא כעין הודאה בכישלון: איש מהם לא השיג את מטרתו ואיש מהם אינו מאושר.
כיוון שהמחזה נכתב בתקופת המתירנות היחסית ששרה בימי חרושצ'וב, הרשה לעצמו המחזאי המחונן ארבוזוב לחרוג ממסגרת הריאליזם הסוציאליסטי, המתאר את החיים בשחור -לבן, וניסה למסור מציאות מורכבת יותר, בה החלש הוא במובן מסוים גם החזק, כשם שהחזק הוא גם החלש. האוהב המושבע – אנוכי, בעוד שהגבר הגאה, שאינו מפגין את אהבתו, בעצם חושש מפני הרגש העז.
למרות ההתמרדות בדידקטיקה שחלשה ברוסיה של סטאלין אין המחזה נעדר מוסר השכל. אך מוסר השכל זה נוגד את רוח הריאליזם הסוציאליסטי, בהביעו אמיתה אפיקורסית: האדם חייב להיות נאמן לעצמו ולרגשותיו. ולא – סופו שיגיע לכדי בינוניות ויחיה חיים שוממים
