אנדורה, מדינת-הרים קטנה, מאוכלסת אנשים קטנים, נחמדים ולאו-דוקא רעי-לב. למראה עין ראשון, הריהם אפילו חביבים למדי אבל בראש ובראשונה הריהם אנשים נוחים לעצמם. עיקרה של נוחיות זו טמון בדעות הקדומות המקובלות עליהם, והראשונה בהן נוגעת ליהודים. כמה קל ונוח להטיל את האחריות לכל דבר בלתי-נעים הקורה או הקיים בעולם — על ראשם של אחרים ! ואם 'אחרים' — למה לא על ראשם של היהודים ?
הנגר האנדורני הוא רודף בצע — ועל כן, באורח טבעי כמעט, הוא טוען שכל היהודים מנוולים הם. הפונדקאי הוא מוג- לב ורוצח מן העורף — ברור שטענתו היא כי היהודים פחדנים הם. הרופא מאשים את מולדתו בכך, שהוא עצמו לא השיג דבר בחייו– ועל כן היהודים בעיניו הם שונאי המולדת.
אבל כאשר היהודי המדומה מת אל עמוד העינויים — כולם עד אחד משתמטים מן האשמה וטוענים כי לא רצו במותו כלל. אך אשמתם המשותפת נעוצה באישיותם המשותפת — היא דעתם הקדומה המשותפת. אומר פריש : ,,בל אדם חייב להתייחס לזולתו ללא דעה קדו-מה.'" לפי מחזותיו שלו ואנדורה" בראשם — הרי זו דרישה שמעל לטבע האנושי.
הנער, הנחשב ליהודי, מתגונן בדרך המביאה אותו לאבדון: אם אמנם אומרים כולם שהוא יהודי — הרי כך הדבר. יהודי הוא. בגלל זה אינו חייב להיות כפי שהאנשים סביבו דורשים : שונה מהם. "איני שונה. איני רוצה להיות שונה," הוא זועק. אבל אין מנוס. אומר החייל : ,.איש אנדורה אינו מפחד — אך אתה מפחד, לכן אתה מוג-לב "
אנדרי: .האם אמת יא מה שאומרים האחרים ? איני יודע כיצד שונה אני מהם — הרי איני חש בשום הבדל! אבל אין מפלט. דעתם הקדומה של האחרים, אשר גזרה בעיניהם את דמותו של אנדרי כצלם-יהודי — חזקה מן האמת, בסופו של דבר דבק גם הוא בצלם-שוא זה. לפתע חש גם הוא, כי שונה הוא… ממש כשם שטוענים כולם מסביב.
