המחזה הוא על פנדו וליז (שמותיהם מזכירים את שמם הפרטי של ארבאל ואשתו!) ההולכים לטאר, שהוא סמל לגן העדן האבוד, אליו לא יגיעו לעולם. בדרך הם פוגשים בשלושה אנשים עם מטריה, שאף יעודם לטאר. הדרך לטאר, החלל הבימתי, היא מטאפורה לחייו של האדם הנואש, הרוצה לזוז, לשפר את חייו, להגיע לגן העדן, אך מוצא את עצמו כל הזמן באותו מקום. ליז משותקת בשתי רגליה ופנדו נושאה בעגלת ילדים. דפוס היחסים ביניהם הוא סאדו מזוכיסטי, למרות אהבתם הכנה זה לזה. לי: חזקה בשכלה, פנדו בגופו, וכל אחד מנצל את חולשתו של האחר. שלושת האנשים עם המטריה הסם יחידה אחת, המייצגת את החברה, כשכל אחד מהס משקף תדמית שהחברה מנסה להלביש עלינו (המטריה באה לסמל את הטיפוסים בעלי תדמית חברתית בלבד – במחזה זה, כמו בפקניק בשדה הקרב). במחזה זה מחייה ארבאל סיטואציה הלקוחה מאחד הציורים של בוש", עגלת החציר." "פקניק בשדה הקרב" המחזה מציג זוג הורים, הבא לבקר את בנס בשדה הקרב. במהלך הביקור, המחזה, הם מבלים, מופגזים, שובים חייל ובסוף נהרגים. ארבאל מציג בפנינו את המציאות כפי שהוא רואה אותה: המלחמה היא משחק, החיילים הם בובות תמימות הנלחמות מתוך צייתנות האופיינית לפקיד והאנשים שקועים בתוך עולמם הקטן — אינם ערים לסכנת ה"משחק" מלחמה. המלחמה היא משחק כי היא שגרה, דור ההורים הרגיל למל- חמות, כבר מנותק רגשית מן הנורא שבהן ולכן יכול להרשות לעצמו לערוד ביקור ,,מלא ענין" אצל בנם, זאפו, בשדה הקרב. הטיפוסים במחזה הם תמימים, ילדותיים, צייתנים ואנושיים, המנסים להתנהג לפי כללי המוסר החברתי והלאומי אך מכיוון שיש במוסר סתירות רבות, הם נראים מגוחכים. האב והאם ממלאים אוטומטית את תפקידם — צו התדמית, כאילו אינם אלא משחקים את עצמם. זאפו בנס הוא חייל שאינו יודע מה עליו לעשות ולשם מה. זפו השבוי הוא העתק כמעט מדויק של זאפו. עובדה זו באה להראות את האבסורדיות של הרג בקרב. אתה רוצח אדם כמוך (אולי את עצמך), שהיה יכול להיות חברך. , הפולחן התיאטרוני — הטכס הפאני — מוכרח להקלט כסוס של הקרבת קרבן," כותב ארבאל, ואכן ברגע שטיפוסיו מגיעים להחלטה להפסיק את המלחמה, הם ניתקים מן המציאות — שהיא אחרת, ונהרגים. |