ביל האואל, סטודנט וסופר מתחיל, וידידו ארנסטו פיקו, בוגר קיימברידג' מוצאים עצמם בכלא דרום אמריקני בעוון הפצת כרוזים והשתתפות בהפגנה שמאלנית נגד המשטר. את שניהם מענים באכזריות. חמש עשרה שנים מאוחר יותר השניים נפגשים שוב, הפעם מאחוריי הקלעים של ועידת סופרים העוסקת בתככים ולחצים פוליטיים ולא רק בכיבודים ספרותיים או בדבריי שירה ופרוזה. זוהי זירה נוספת למאבק הבין גושי.
עתה מתנהל משא ומתן לשחרורם של סופר ששיתף פעולה עם המשטר הקודם ולעומתו אסיר אסיר פוליטי שכלל אינו סופר. בשנת 1985 יש פחות רומנטיקה ויותר תחכום: התמימות מוחלפת בחישובי כדאיות ומחדש נבחנת הידידות בין יושבי תא הכלא שבעבר. המחזה שומר על נימה של ניכור ברכטיאני מכוון לא רק בכתובות ובכותרות אלא גם במבנה: אין בו הבזק אחרונית אלא הבזק כאילו -קדימה – אנו, כצופים חוזרים אל תא הכלא של ארנסטו וביל.
